טליה קוראת ומספרת

כשהתחלתי לכתוב בבלוג הזה הבטחתי לכם, יקירי, שיהיו בו ספרים טובים ופחות טובים, בעיקר טובים, כמובן. אז כאן יש ספר שאתם לא ממש חייבים לקרוא, לדעתי, אבל... למען הגילוי הנאות, אומר שקראתי אותו במהירות רבה. יש בו קטעים מצחיקים וציניים, כמו גם כמה קטעים קשים ואכזריים, ויש בו תיאורים של נקמה מתוקה. זהו סיפור של קשישה שובבה משהו, המתארת אירועים היסטוריים, ויש תחושה שאני ואתם הקוראים, וכמובן הגברת הנדונה, כאילו שותפים להתרחשויות. הדמות הראשית, רוז, היא אשה בת 105, ססגונית, פיקנטית, חובבת סקס, (ועדיף עם צעירים), עצמאית וחזקה מאד, ופמיניסטית בצורה מקסימה. יש לה חיית מחמד, סלמנדרה, המכונה תיאו, המשמשת לה, כמו ג'ימיני של פינוקיו, כמצפון.

עכשיו.

לפני שנים רבות, כשלמדתי בתיכון היתה לי מורה להיסטוריה, נקרא לה, נניח, העלמה א'. אותה עלמה שהיתה חסודה במיוחד, הצליחה, בצורה מהירה ומקצועית מאד, להשניא עלי ועל חברי לשכבה את לימודי ההיסטוריה עד עצם היום הזה. לזכותה יאמר, שעשתה זאת ברמה כזאת, שמאז, אני מנסה באמת ובתמים לחפש את החוויה המתקנת. אז למזלנו הטוב לא חסרים ספרים שמתארים התרחשויות היסטוריות בצורה מרתקת. די אם אציין את הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם, למשל, שבתור צ'ופר לקוראים הנאמנים של הבלוג הזה אני שמה פה את הפרומו לסרט. משעשע, נכון?

גם כאן יש קטעים שחייכתי ואפילו צחקתי. כן, בהחלט. אבל על הכריכה כתוב ש"הזקנה הזאת לא יוצאת מהחלון אלא מהדלת הראשית". נו, באמת. לא כדאי להשוות בין שני הספרים, כי בתחרות הזאת הספר הזה יוצא כשידו על התחתונה.

דבר נוסף הוא התרגום, שגם אם אני מסתכנת פה שתגידו שאני נוקדנית ומעיקה, העברית לדעתי צריכה להיות נכונה. ואם יש משפטים שאינם ברורים בגלל עברית קלוקלת, אז לספר כולו יורדות אצלי הרבה נקודות.

למרות זאת, אי אפשר להתעלם מכמות ההוצאות שהחליטו להדפיס את הספר הזה, כפי שתראו למטה. מכיוון שהספר מושך ו"זורם", ויש בו כמה קטעים נחמדים ממש, אז אפשר. אבל אם נפל לידכם השבוע, נגיד את איש ושמו אובה, שכבר נזכר בבלוג זה, או לחילופין - סיפורי חייו של מר פיקרישעוד אדבר בו נכבדות, אז וותרו עליו. שכן, מכיוון שהוכח אמפירית, שכנראה לא נהיה כאן יותר מ-120 שנה, אז אולי חבל על זמנכם היקר?

ובכל זאת, כמה ציטוטים חביבים במיוחד:

"זה עדיין סוד שמור היטב, אבל כל אדם שני הוא אישה."עמ' 64

"כשצעירים, זה לכל החיים". עמ' 65
"כשאמרתי יום אחד לאימי המאמצת שהייתי מעדיפה להיות גבר, היא השיבה לי בפנים מבוהלות תשובה ששינתה את דעתי: 'שלא תחשבי על זה אפילו, בתי! את תראי, החיים ילמדו אותך שמוצא האישה מהקוף, אבל מוצא הקוף מהגבר'."עמ' 74.
"כשסיפרתי לה את החדשות אמרה לי הסלמנדרה:...'אני מקווה שמעכשיו תקשיבי לי, אז תחייכי, תחייכי כל הזמן ותראי שהמצב ישתפר.'... פעמיים בשבוע הלכנו - אני והחיוך שלי - להדליק נר בכנסיית נוטר-דאם..."עמ' 138
"... או שהוא חובב אוננות. במקרה כזה היה לנו נושא משותף, והיינו יכולים לדון ביתרונות העניין..."עמ' 268

תרצה לוין, שמנהלת את קבוצת הקוראות המשובחת של רמת פולג, שיתפה בפייסבוק את הפוסט של דורית תמיר על הספר הזה (מהוצאת תמיר // סנדיק, שכבר פינקו אותנו בספרים כמו שיר לאיזי ברדלי האלמותי). לפני שקראתי בכלל את הביקורת המזמינה מאד שלה, ראיתי שם את התמונה הזאת מתוך הסנדיי טיימס:

זה כל כך הזכיר לי את שכונת ילדותי... כל הנשים, רובן הגדול (אך לא כולן) הן עקרות בית במקצוען הראשי. נפגשות ליד המכולת, למשל, או בדרך ל.. או מ... ועומדות שעות ומדברות ומקשקשות, וכולן יודעות הכל על כולן, למרות שכל אחת מהן משוכנעת שהיא, ורק היא יודעת את כל הסודות האישיים של כל אחת ואחד. ויש אוירה נעימה של ביחד. זה היה כמו עטוף בוורוד מתוק של ילדות מבחינתי, וכך, בקיצור, כבר דגדג לי בבטן. חיכיתי לספר הזה בכיליון עיניים. וחוץ מכל זה - הרי הבטחתי לכם, ולכן אקיים.

אז כאן שוב יש שתי ילדות במרכז הסיפור. (כן, אני מביאה בחשבון שיש מי שיגיד עכשיו שאני כותבת שוב על ילדים. אני אעמוד בביקורת הזאת, כי זה שווה לכם וגם יהיה שווה לו, מן הסתם.) גרייס וטילי הן שתי חברות בלב ובנפש. למעשה גרייסי, שבחלק גדול של הספר היא המספרת, מרגישה קרובה לטילי שהיא חולה במחלה עלומה כלשהי, והיא דואגת לה לעתים קרובות. שתי הבנות הן המספרות רק בחלק מהספר. בחלקים אחרים, אנחנו רואים את זווית הראייה של השכנים השונים, וזה מרתק וגם רגיש. הסופרת היא רופאה פסיכיאטרית וזה ניבט היטב, בעדינות ובמרומז, בהתייחסותה לדמויות השונות בשדרה הזו.

""אימא שלי אומרת שאני לא יכולה להרשות לעצמי להידבק במשהו.""מתי היא כבר תפסיק לדאוג?"היא הכעיסה אותי ולא ידעתי למה, וזה הכעיס אותי עוד יותר והסנדלים שלי עשו המון רעש..."רואה,"אמרתי, "אל תדאגי, אני לא אתן שיקרה לך משהו.""עמ' 13. וגם: "הבטתי אל בימת התזמורת, ולא רציתי לחזור. לא רציתי לחזור אל הדאגה המוסתרת בשולי מבטה של גברת מורטון ואל טילי, החיוורת, השקטה והקטנה". עמ' 156.

הן בלשיות לעת מצוא. גברת קריזי, אחת השכנות, נעלמה, והן - שאוהבות אותה, מרגישות שהן חייבות לעשות הכל כדי למצוא אותה. הכל קורה ביוני 1976, קיץ מהביל וקופח באכזריות על גופם ועל נשמותיהם של דרי השדרה, (טוב, שמישהו יספר לנועל מה זה קיץ לוהט...). הן יוצאות למסע חיפושים בין בתי השכונה, תוך שהן שומעות דברים שהשכנים נמנעים מלומר אותם ישירות לילדות, מטעמים פטרנליסטיים ואחרים. אבל לילדות האלה יש מחושים רגישים מאד והמפגש בין המידע העובר אליהן לבית התמימות המקסימה הנובעת מגילן הצעיר - יוצר קסם משלו והומור נהדר. פה ושם נזרק אור על תקופה אחרת, בסוף שנת 1967, שמבהיר לאט לאט את התמונה כולה.

"אימא אמרה שאני בגיל מביך. אני לא הרגשתי שאני נבוכה במיוחד, כך שהנחתי שהוא מביך דווקא אותם"עמ' 10.

""כולנו כבשים", אמרתי. "וכבשים צריכות רועה שישמור עליהן. ככה אמר הכומר... אז אני רוצה לוודא שיש לנו רועה". "הבנתי". היא [גברת מורטון] נשענה על השיש. "אתן יודעות שזו רק דעתו של הכומר. יש אנשים שמסתדרים מצוין בלי רועה". עמ' 61 ואז:

"אבל חשוב לשמוע בקול אלוהים."הכנסתי את הכף שלי לתוך הקערה. "אם לא שמים אליו לב, הוא רודף אחרינו."."עם סכינים,"אמרה טילי"עמ'61

אתם מבינים? חשוב שהבנות יהיו זהירות עד מאד במשימה שהשיתו על עצמן. הן צריכות למצוא את אלוהים, שלכאורה נמצא בכל מקום, כדי לפתור את התעלומה. ומאיפה צריך להתחיל? ואיך יוכלו לרגל בבתים השונים ולחפש את אלוהים מבלי לעורר חשד?

""תעשי מה שאת רוצה,"אמר אבא וקול שתיקתה של אמא נשמע מחדש."עמ' 106.

"עדיין לא למדתי כמה גדול כוחן של מילים. איך ברגע שהן יוצאות מהפה, יש להן נשמה וחיים משל עצמן. עדיין לא למדתי שאז הן כבר לא ברשותך. לא למדתי שברגע שמשחררים אותן לחופשי, אתה עלול להיות ברשותן של המילים."עמ' 225

"מרגרט קריזי קראה לזה אסטרטגיית התמודדות. הבעיה היחידה הייתה שכשצריך להתמודד על כל הקיום שלך, אתה מביט לאחור יום אחד ומגלה שהאסטרטגיה הפכה לאורח חיים."עמ' 253

חיי השדרה מתנהלים באטיות המנומנמת המושפעת מהחום הבלתי אפשרי שם, וכל הסודות רוחשים מתחת לפני השטח. מידי פעם מתעוררת שוב התעלומה של היעלמותה של גברת קריזי. מידי פעם מופיע סיפורון על הממשק המבורך, המרפא אפילו, של גברת קריזי עם אנשים בספר. מרגרט קריזי ידעה המון סודות שלא כדאי היה שיתגלו. כל דיירי השכונה משוכנעים שהם יודעים מי חטף אותה או גרם לה להיעלם, ואינם נותנים, חלילה, לעובדות - מוצקות ככל שיהיו - להפריע לסיפור שטוו מראש. כשמופיעה פתאום משפחה הודית בשדרה, מצליחים הדיירים לדרוך על כל מוקש סטיגמתי אפשרי, מה שכתוב בהומור אנגלי דקיק ומושחז. באמת מקסים. (לא מצטטת לכם את זה. למה להרוס בדיחה טובה? כשתגיעו לשם, תראו. אבל מכירים את הקטע המצחיק הזה: מאיפה את באמת? ) אז זהו בגדול...

ועוד כמה פנינים:

"ככה זה עם כלבים לפעמים. הם צריכים להרגיש בטוחים."עמ' 329

לפעמים, אצל מבוגרים, הפער בין מה שאתה שואל לבין מה שהם עונים גדול מידי, ותמיד נדמה כאילו הפער הזה הוא המקום הטוב ביותר להכניס אליו את כל הדאגות."עמ' 331

""לכן אני אוהבת להיות ליד ילדים,"אומרת הנערה. "הם רואים אותך כמו שאת. הם לא רואים את כל מה שאת סוחבת בכיסים.""עמ' 395

המון ציטטות, אני יודעת, וזה רק חלק אפסי ממה שהייתי רוצה לתת לכם כאן. פחות או יותר בכל עמוד יש משהו שאתה עוצר ואומר: אה... וואללה. זה ספר כזה כזה יפה, שלא אכפת לקרוא אותו פעמיים וגם יותר. יש בו מתח, עצב והומור, תככים וסודות, חברות אמיצה ורגש עמוק. המון אנושיות. הוא מציף בך תובנות שלא זכרת או לא הכרת בכלל, וזה כיף שאין לתאר, וכאילו זה לא מספיק נעים, אז בסוף הספר יש מקרא מצולם של הממתקים שמשתתפים בו. רוצו לקרוא!! 423 עמודים של קסם.

בואו נסכים כבר כאן ועכשיו, שאם אתם מאלה שמביך אותם לצחוק בקול גדול קבל עם ועדה, ולעתים גם בפורומים פחות מקבלים - אז אני ממליצה לכם רשמית להתרחק מהספר הזה ככל שתוכלו, ולא לגעת בו אפילו עם מקל. אני, לעומת זאת, מעדיפה להתעלם ולקרוא. זהו אחד המצחיקים ביותר שקראתי לאחרונה. כמוני, כנראה, חשבו בעולם עוד כמה וכמה, ולראייה תראו למטה כמה מההוצאות ברחבי העולם שבחרו להדפיס את הספר הזה. על גב הכריכה אין שום המלצה על הספר, כמו שבדרך כלל מוצאים. יש שם סיפור קצר מאד שממנו נרמז קסמו של הספר.

מדריך לציפורים? מה לנו ולזה? אז זהו שזה ממש לא רק, והציפורים הן הקישוט החמוד לרומן הזה. כן, המחבר מכיר היטב את ניירובי ויש לו דוקטורט בזואולוגיה, כך שהוא יודע דבר או שניים על ציפורים, ואכן, בראש כל פרק מצוירת ציפור אחת ומצוין שמה, ומידי פעם מוזכרות ציפורים שונות ואף חיות אחרות. לקראת סוף הספר מתוארות ציפורים רבות, אבל זהו רומן, ולשם כך התכנסנו הערב.

גיבור הסיפור הוא מר מאליק, מי שהיה בילדותו ילד כאפות, חנון, תקראו לזה איך שתרצו, מהסוג המהווה אב טיפוס להם כולם. שכאילו כל אחד מהילדים האלה שאתם מכירים הוא רק מקרה פרטי של מר מאליק. אז אנחנו צוחקים בפה גדול, אבל גם חומלים, ורוצים כל כך שבסוף יהיה לו טוב...

מר מאליק הוא אלמן עשיר למדי, ומשועמם לא פחות, בן 61, נמוך קומה, מכריס ומקריח. הוא מתאהב בחשאי במנחת קבוצה של צפרים ששמה רוז מקדונלד מביקווה. לרוע המזל, דווקא זה שמרר את חייו בבית הספר, הארי חאן, מיליונר חובב נשים, שנראה מרשים ונתוני הפתיחה שלו אינו עומדים בשום תחרות עם ידידנו היקר, מעוניין אף הוא במדריכה הנדונה.

המועדון המקומי מתנהל בגינונים בריטיים נוקשים, גם אם נושאי התחרויות בהם עוסקים האנשים שם מגוחכים בתכלית הגיחוך. כעת נערכת תחרות על ליבה של רוז: מי שיספור יותר ציפורים בהן צפה (ומתנהל רישום מדויק כל ערב במועדון על כך) יזכה להזמין אותה לנשף השנתי במועדון.

קצת קשה לי לצטט לכם, כי יש כאן סוג של סטנדאפ שהקטעים בו ארוכים למדי. ובכל זאת:

"מר פטאל חייך. הייתה לו תחושה מענגת שעומד להתעורר ויכוח. כעת, האם זה קשור למשהו שאמר הנשיא (תמיד קשקוש), למשהו שכתב בעל הטור הבכיר (כמעט תמיד קשקוש) או לידיעה כלשהי בחדשות החוץ (בדרך כלל קשור למשפחת המלוכה, ובדרך כלל קשקוש)? ואולי, משום שיום רביעי היום, זה קשור למשהו שכתב הטיפוס ההוא בטור :"הלך זרזיר אצל העורב" (לעתים קשקוש אבל רק לעתים נדירות)?"עמ' 39 ובהמשך: ""אתה רואה למה אני מתכוון?"אמר מר גופז. "קשקוש. שטויות במיץ. בן אדם לא מסוגל לנפוח כל כך הרבה גם אחרי שאכל את הדאל של חמותי"."ע' 39.

"... בנג'מין עבד אצל מר מאליק כשאמבה-בוי בסך הכל חמישה חודשים. הוא אהב את העבודה. מגורים וארוחות ... לראשונה בחייו היה לו חדר משלו - חדר מרווח ומהדהד, יותר משני מטרים מרובעים, ועם חלון. וחשמל - מכבים, מדליקים. וברז בחוץ - פותחים, סוגרים."עמ' 46.

"ישנה מחלה טורדנית אך נפוצה למדי בקרב נשיאים ומנהיגי עולם אחרים, הידועה בכינויה "דאגה לאפריקה". בדרך כלל נדבקים בה מעבר לים, בועידות פסגה שעיקרן העוני והתחלואה בעולם... במהלך השנים הראשונות לכהונתו השנייה עבר הנשיא קלינטון התקף קצר אך עז של מחלה זו, ובטרם הגיעה מוניקה הצעירה עם התרופה, הספיק לא רק לכנס ועדת סנאט מיוחדת לנושא אפריקה, אלא גם לשלוח את חברו ועוזרו הנאמן ד"ר רונלד ק', למשימת ליקוט עובדות מקיפה...מסע המחקר הקפדני של ד"ר דיק כלל תשע שעות תמימות בקניה."עמ' 109-110
"שקרים עשויים לסבך אותך בצרות צרורות, אבל לא קל להיות הגון. נניח שמישהו מראה לך תצלום של נכדו הטרי ושואל, "נכון שהוא פשוט חמוד?"ולדעתך הכנה, אם קופיף שזה עתה הופשט מעורו הוא חמוד, אז גם הילד הזה - אבל האם אתה אומר זאת?"עמ' 141

רבים ואף טובים המליצו על הספר, אני לא מתיימרת לראשוניות בעניין הזה, אבל מה לעשות? מדובר במעדן מתוק מאין כמותו, אז אני מרשה לעצמי. וגם: נאווה סמל ממליצה על הספר אצל רבקה מיכאלי.

בסוף תחשבו שאני כותבת כאן רק על להיטים... אבל במחוזותי בכלל לא שמעו על הספר הזה. יש כאלה שהספרים הצרפתיים פחות מדברים אליהם, ואולי העטיפה קצת פחות, איך לומר, מזמינה... אבל בינינו, זה שהספר מצליח בעולם, זה בטח לא סיבה לשלול אותו. אם משהו, אז להיפך. ולכן התכנסנו הערב.
זהו ספר קצר מאד, ומאד מלא תוכן. כחובבי ספרים אנחנו עלולים להירתע מאד מתחילת הספר. הגיבור שלנו הפעם הוא לוקיון מץ, שם בעייתי לכל דבר ועניין, מזכיר את מוקיון לץ, למשל. איש בן 36, איש שקוף. הוא עובד בעבודה שנואה וגר בדירה קטנה בלי יותר מידי ציפיות לשיפור. הוא מעביר את יום העבודה שלו בצורה אוטומטית ונגעל כל יום מחדש ממה שעושה הדָבָר, המכונה שעליה הוא אחראי, שתפקידה הוא למחזר ספרים. המכונה מתוארת כמפלצת שאוכלת את הספרים וטוחנת אותם, ומנפקת תוך כדי כך ריחות ורעשים דוחים. היא גם מסוכנת, כמו שחש על בשרו חברו של לוקיון, ג'וזפה, שנפגע ממנה. כמובן שיש גם בוס מפחיד ומשפיל, המפיל חיתיתו על העובדים במפעל. סיפור הקשר בין לוקיון לחבר הנכה ומה שהם עושים זה למען זה - מקסים בפני עצמו. ובכלל, הטיפוסים בספר, עוד תראו, כל כך כמו כמה מאלה שאנחנו מכירים, גם אם התפאורה שונה, ועם זאת, כל כך מיוחדים... זה, מין הסתם, העניין עם אנשים שקופים. אנחנו עוברים לידם כל יום ולא רואים אותם. רק כשמסתכלים בתוך הקנקן מוצאים את כל היופי שבהם.
מהספרים הממוחזרים מציל הגיבור שלנו כל פעם, רנדומלית לגמרי, כמה דפים, אותם הוא מקריא ברכבת בדרכו לעבודה, להנאת היושבים בקרון. חייו של לוקיון היו יכולים להמשיך כך בשגרה משמימה, כמעט מתוכנתת עד הסוף, אבל לפתע יש שני מיפנים בעלילה, שכמובן, אין בכוונתי לספר להם עליהם, כי זה כל הקסם.
תראו, זהו ספר קצר, כולו 134 עמודים. אבל נכנסים אליו ונכבשים בקסמו. הנה מספר ציטוטים.
""אסור להרפות מחוט המליצה, ילד! צריך למצות אותה עד תום, לגלוש עם המונולוג עד שהנקודה שמה לו סוף ומשחררת אותך לדרכך!""עמ' 28
"כשאת מנקה בשירותים ציבוריים, לא חשוב איזה, את לא אמורה לתקתק שם על המחשב הנייד שלך ולכתוב יומן... ממנקת-שירותים מצפים שהיא תנקה, לא תכתוב. אנשים יכולים לקבל את זה שאני פותרת תשבצים, תשחצים, סודוקו, תפזורות; הם אפילו יכולים להעלות על הדעת שבזמני החופשי אני אקרא רומנים למשרתות, מגזינים לנשים, שבועוני טלוויזיה; אבל שאני אתקתק באצבעות שלי, ההרוסות מאקונומיקה, על מקלדת של מחשב נייד ואתעד שם את המחשבות שלי? זה כבר חורג מבינתם. יותר גרוע, זה מעורר חשד. זה כמו אי-הבנה, טעות בליהוק."עמ' 94-5
"לוקיון הבטיח שכן, בוודאי, אין סיבה שהוא לא יחזור להשתמש ברגלים האחוריות שלו, גם אם בתוכו פנימה היה משוכנע שהכלב הגיע לסוף דרכו, ובקרוב יצטרף לרוז'ה החמישי בגן העדן של החיות. זה ידוע, כלבים זקנים תמיד מתחילים למות מאחורה."עמ' 104
ועוד אחד אחרון כדי שתבינו שאתם ממש מוכרחים לדעת איך זה נגמר (אולי חשבתם, בטעות, שאני אגלה לכם איך? באמת?): "את ההשראה נתנה לי עובדודה (כך במקור) מס' 3: בשירותים, בעל הנייר הוא בעל הכוח. מבחינה טכנית, המלכודת הייתה פשוטה להכנה"... עמ' 115.
מאחורי הספר כתוב שזכויות התרגום לו נחטפו ביותר מ-20 מדינות. אז פה יש רק 10 הוצאות, ומי שיכול לקרוא בצרפתית, יופי לו. אני, שהצרפתית אינה שגורה בפי, נאלצת לחגוג על התרגום, כמו רבים וטובים בעולם.

קודם כל, אל תיבהלו לי מהשם של הספר. כמו שאתם רואים בתמונה של הכריכה, זה ממש לא הטרגדיה המוכרת לכם. לא דומה אפילו. הסדרה על אלינג וחברו שיל-בירנה מובאת אלינו, אל עם הספר, בקיצור אכזרי, ותאכלס, רק את "אחים בדם"הואילו בהוצאת שוקן המכובדת לתרגם לנו. יעל הספרנית המליצה לי על הספר ולאחר שקראתי אותו מיד ביקשתי עוד כזה, אבל, יוק. אין. תגידו, רק לנורווגים מותר? זה פייר לעשות לנו ככה?

אני רק אניח את זה כאן. (הקטע עם התיק שמצוטט למטה, אגב, הוא בדקה 3:19)

כן, אני יודעת שזה מדבר נורווגית ולמי יש כוח לקרוא את הכתוביות האלה בכלל... אבל, רק תציצו. כדי שנוכל להבין את הנפשות הפועלות.
בואו. נפגוש את אלינג. הוא בן שלושים ומשהו, חרדתי,קשור עד מאד לאמא, מאותגר חברתית (זה פוליטיקלי קורקט להגיד ככה?), נוקדני וחופר ברמה קשה. אבל בה בשעה הוא תמים וטהור, ומצחיק - כן, זה שוב אחד מהספרים האלה שגורם לנו לצחוק בקול. (איך שאני מפניקה אתכם לאחרונה, לא?) עכשיו, תוסיפו לו את ידידו שיל-בירנה, שהוא איטי ביותר, ובעל תובנות מוזרות, אבל גם רגיש מאד. שני אלה מטופלים על ידי מין עובד סוציאלי, או מטפל חברתי אם תרצו, ששמו פרנק, שרוצה לעשות להם את החיים יותר נעימים ופחות קשים, ומנסה לקדם אותם כחלק מהחברה. זה מתחיל בחיבור לחתולים, נמשך בשכנה מעוברת, ונגמר, כמובן, ב Happy end. נו מה חשבתם? הרי לא היה מתאים לספר כזה סוף עצוב, כך שאני מתנערת מראש מהאשמה שאתם עלולים להטיח בי, כאילו חשפתי כאן איזה ספוילר מרושע.
"... בידיים רועדות פתחתי את התיק. אף פעם לפני-כן לא פתחתי תיק של אשה, אפילו לא של אימי, והרגשתי את עצמי כמו פושע נבוך. מציצן מהסוג הגרוע ביותר. הדבר הראשון שראיתי היה חפיסה של עשרים סיגריות מנטול, וקונדום ורוד בודד, מרותך בתוך עטיפת פלסטיק רכה. אני עצמי הסמקתי מיד באדום כהה. בזהירות דחפתי את החטאים שלה הצידה, ומצאתי את עצמי עם כרטיס ויזה ביד. מין אבזר כזה מפלסטיק קשיח, שהבנק סירב לתת לשיל-בירנה וגם לי. " 67
""אני חושב שאת יכולה לסמוך עלי". אמרתי, "תני לי לחשוב על זה." מה אמרתי? למה הכנסתי את עצמי, בשם אלוהים?... סיבכתי את עצמי ברגשותיהם הפרטיים ביותר של שני אנשים, נכנסתי לשדה מוקשים של רכות ותשוקה. אף פעם בחיי לא ביקשתי ממישהו שיסמוך עלי." 129
"שיל-בירנה עמד כמו פסל באמצע החדר. כן, אני חושב שבאותו הרגע אפילו הדם לא זרם בעורקיו. חשבתי שהוא מת מוות מוחי, ושליבו הפסיק לפעום. בהינו זה בזה. עמדנו כך ונעצנו מבט זה בזה, בשעה שאלפונס, אדיש למשפטים ההיסטוריים האלה, שרק והדליק אש בקמין. " 206

אלה למטה הן תמונות של ספרי אלינג אחרים שאולי מישהו ירים את הכפפה ויואיל לתרגם את זה למעני ולמען עוד שניים שלושה אנשים שהנורבגית שלהם קצת פחות...

ושתי תמונות מההצגה אלינג שהייתה בהבימה:

טוב, יקירי. הבטחתי ועלי לקיים. כשכתבתי לכם על הטבחית השובבה של הימלר, הבטחתי לספר לכם על מר פיקרי. בספרייה הפרטית שלי הוא מוצב ליד מר אובה הזכור לטוב ואני אוהבת את שניהם אהבה גדולה. זהו ספר שביבליופילים אמיתיים יאמצו אל חיקם בשמחה. הוא רגיש, עם הומור בריא וטוב ומדבר על ספרים ועל הקשר של אנשים אליהם. יש יותר טוב מזה?

גבריאל זוין היא סופרת צעירה, כתבה כמה ספרים לנוער, סוג של פנטסיה עתידנית, שתורגמו לעברית כמו מקומאחר, למשל, וכן סדרת הבכורה. הספר הזה הוא שונה. הוא עשוי, לדעתי, לשמח גם בני נוער אבל נראה לי שאנשים בוגרים יותר יעופו על זה כמוני. מישהי אמרה על הספר הזה שהוא מאלה שכשאתה מסיים לקרוא אותם אתה מאמץ אותם בחיבוק מחוייך אל ליבך. מכירים את התחושה? אני הרגשתי ממש כך. ב"הארץ"כתבה מבקרת אחת שכבר בעמוד 100 היא כבר הצטערה שהספר הזה קצר מידי. אתם מבינים עכשיו על מה אני מדברת?

הכל קורה בחנות ספרים קטנה באי המרוחק אליס, שהחיים בו, באי, כמו גם העלילה כולה בספר, איכשהו מתקיימים סביבה. מר איי ג'יי פיקרי הוא אלמן שאיבד את אשתו בתאונה. הוא מתכבד מאד להיות בעליו החוקי של ספר נדיר של אדגר אלן פו שנקרא "טמרליין". לא שהספר איכותי במיוחד, להיפך, אבל הוא נדיר, ופיקרי מקווה שיום אחד יוכל למכור אותו ולקבל עבורו סכום שיאפשר לו לפרוש בכבוד.

הוא מנהל את החנות הזו בחוסר חשק דכאוני, ומתאר את טעמו הספרותי בצורה מתנשאת משהו, אך מלאת הומור:

""אוהב,"הוא חוזר על המילה בסלידה."אולי אני אספר לך מה אני לא אוהב? אני לא אוהב פוסט-מודרניזם, זירת התרחשות פוסט-אפוקליפטיות, מספרים פוסט-מורטם או ריאליזם מאגי...אני לא אוהב שעטנז ז'אנרים א-לה רומן הבבלשים הספרוי או פנטזיה ספרותית...[זוכרים שהסופרת שלנו כותבת בעצמה ספרים בסגנון כזה?]... וחשוב מכל, מיז לומן, ממוארים ספרותיים דקיקים על קשישים קטנים שהרעיות הקשישות והקטנות שלהם מתו מסרטן נראים לי בלתי נסבלים, גם אם לטענת הסוכנת הם כתובים נפלא. גם אם תבטיחי לי שביום האם אמכור המון עותקים." 21

כשהספר הנדיר נגנב ממנו הוא ממהר למשטרה לדווח על הגניבה וכשהוא חוזר, הוא מוצא בחנות תינוקת שהושארה שם, מאיה שמה, ובפתק המצורף לסלסלה בה שכבה, ביקשה האם לגדל את הילדה בסביבה של ספרים. אין לו ברירה אלא לגדל אותה. בתחילת כל פרק בספר יש ביקורת קצרה של פיקרי על ספר מוכר, שנכתב אל מאיה בהתאמה לגילה. מאיה היא חכמה ברמה יוצאת דופן, היא מלווה את פיקרי ועוזרת לו בבחירות שהוא עושה בחייו. במידה מסויימת אפשר לומר שהם מגדלים זה את זה, בגוף ובנפש.

ממש בתחילת הספר, ועוד לפני שנכנסנו לחנות, אנחנו פוגשים את אמיליה, סוכנת של הוצאת ספרים שמנסה (ומצליחה) להשתלב בענייני החנות ובעליה. דמות מקסימה. דמות נוספת, מקסימה ביותר אף היא, היא ידידו הטוב של פיקרי, השוטר למביאסי. שיחה אחת עם למביאסי מתנהלת כך:

""אני לא מסוגל לטפל בתינוקת,"איי-ג'יי אומר בתקיפות. "כבר יומיים לא ישנתי. היא טרוריסטית! היא מתעוררת בשעות, כאילו, לא שפויות. היום שלה מתחיל במשהו כמו רבע לארבע בבוקר. אני גר לבד. אני עני. לא על הספרים לבדם יגדלו תינוקות.""נכון."למביאסי אומר . ...""כישורי השיחה שלה לוקים בחסר. בלשון המעטה. אנחנו מדברים על אלמו ואני לא סובל אותו, דרך אגב, ומלבדו שאר השיחות הן בעיקר עליה. רק על עצמה היא חושבת.""ככה זה אצל תינוקות,"למביאסי אומר. "השיחות כנראה ישתפרו ככל שהיא תלמד יותר מילים." 65. עכשיו, אנחנו מדברים פה על תינוקת בת שנתיים, כן? והשוטר לא מחווה את דעתו על אישיותו של איי-ג'יי, (שלא סובל את אלמו??? יש מישהו כזה בכלל?) כמו שאולי אנחנו היינו עושים, ובפחות סובלנות. הוא מוביל אותו בשלווה לראות את מה שהוא כבר הבין קודם, שפיקרי הולך לגדל את מאיה, רוצה או לא רוצה...

""תזמון גרוע,"מכריז למביאסי. "אני שוטר כבר עשרים שנה, ואני אומר לך שכמעט כל דבר רע שקורה בחיים, קורה כתוצאה מתזמון גרוע, וכל דבר טוב קורה כתוצאה מתזמון טוב". "זה נשמע פשטני להחריד". "תחשוב על זה, אם לא היו גונבים ממך את 'טמברליין', לא היית יוצא בלי לנעול, ואז מריאן ואלאס לא היתה משאירה לך את התינוקת בחנות. תזמון טוב, זה היה הסיפור שם."107

"מבעד לפתח הדלת אני רואה ששתיכן יושבות על הספה הסגולה הישנה של איימי. את קוראת את "שיר השירים אשר לסלומון"מאת טוני מוריסון, והיא קוראת את "אוליב קיטרידג'"מאת אליזבת סטראוט. עכרור השלולית יושב ביניכן, ואני מאושר מתמיד. " 131

למען האמת הצרופה, כשמישהו אומר לי שעדיין לא קרא את הספר הזה, אני מקנאה בו.

ריאיון עם גבריאל זוין על הספר

כן, זה אותו הספר. למעשה, הכותרת העברית מתורגמת מזה, ולדעתי זו התמונה המתאימה ביותר לסיפור.

בגדול אני מאמינה למה שמספרים לי. ככה זה. מאחורי הספר הזה כתוב שזכה בשלל פרסים ותארים, תורגם ליותר מעשרים שפות, הוא מעובד לסרט, הוא הגיע למקום ראשון ברשימות רבי המכר... האמנתי, מה אני - חשדניסטית?

אבל בכל זאת החלטתי לבדוק. מבחינתי גם זה שאחד הפרסים שזכה בהם הוא פרס לסיפורת אמריקנית-אסייתית, הוא בבחינת המלצה שיש לתת עליה את הדעת, כי אל הספרות הזו לא ממש התוודעתי עד כה. אז אל כל הכתרים שהספר זכה בו, אני מבקשת להוסיף כתר אחד צנוע בשמי.

משפחה. מה יותר מחזק מזה? אבא-אמא אוהבים, אחים קשובים, איזו שלמות?

הבעייה מתחילה כשיש סודות ורעשים מתחת לפני השטח. כל אחד נושא משא כבד משלו, ונזהר מאד לא להכביד על חברים אחרים בקבוצה המשפחתית.

זה מתחיל ממוות. לידיה מתה. זהו המשפט הראשון. מה קרה לה, ללידיה, הבת היפה, הנערצת במשפחה, שעיני הוריה נישאות אליה כאל מקור כל הטוב שיש? זה לא ספר מתח, במובן המקובל של המילה, למרות שהוא אכן מותח וסוחף, וכל דף כאילו מאיץ בך לדעת מה קורה בהמשך. כל בני המשפחה הם דמויות מעניינות ביותר, לכל אחד מהם סיפור משלו ונקודת מבט רגישה על ואל כל חבר אחר במשפחה.

השבוע האחרון היה אמור להיות לי שבוע פנוי במיוחד וציפיתי באמת לקרוא לקרוא לקרוא, אבל איך שהוא הזמן התמסמס לי. קורה לכם לפעמים? ואז נפל לידי הספר הזה, ופתאום כל הדברים האחרים זזו הצידה.

אפנק אתכם במעט ציטטות לכבוד השבוע החדש:

"האנה מחבקת את עצמה חזק, מדמיינת שהיא מנחמת את אמה ושזרועות אמה מנחמות אותה בחזרה"עמ' 77

"הוא מכיר את ההרגשה: כל הפרצופים האלה, חיוורים כדג ושותקים ובוהים. הוא ניסה להגדיר לעצמו שלידיה אחרת, שעם כל החברות האלה היא היתה כמו כולם."עמ' 107

"לפעמים אתה לא חושב על זה בכלל. ואז לפעמים אתה קולט מישהו מסתכל עליך מהמושב ליד, או את הרוקח מסתכל, או את הקופאי מסתכל, ורואה את עצמך משתקף במבטם: חריג. בולט לעין כמו מסמר."עמ' 183

"לידיה השתתקה בהלם. כל חייהם ניית הבין, יותר מכל אחד אחר, את הלקסיקון המשפחתי שלהם, את הדברים שאי אפשר באמת להסביר למישהו מבחוץ..."עמ' 247. נכון שגם אתם מכירים את זה? את השיח המשפחתי עם השפה המיוחדת לכם, שגם אם תסבירו אותו, המסר הפנימי, שהוא שלכם בלבד, לא יעבור במלואו? יש בזה המון יופי, אבל גם סוג של בידוד. וגם תחשבו: הרי בכל אחד מאיתנו יש משהו שבו הוא שונה, נכון? ונדמה לנו לפעמים, שמי שמסתכל עלינו, רואה רק את הדבר הזה, השונה, המיוחד בפי המחבבים אותנו והזר והמוזר בעיני אחרים.

תעשו לעצמכם טובה. תקראו.

ראשית אפצח בגילוי נאות: הוייטנאמית שלי, איך לומר, יש לאן להתקדם פה. היא לא משהו. למעשה אני לא מבינה מילה. ולכן כשחיפשתי חומר על הספר הזה, התקשיתי מאד למצוא משהו בשפת המקור, או אפילו בשפה כלשהי שאינה טריוויאלית לנו. אבל מה שקרה לי עם הספר הזה הוא שהתחלתי לקרוא אותו ערב אחד ופתאום... אופס... נהייה בוקר. וזה לא ספר מתח או משהו כזה, ובכל זאת... ועל כן התכנסנו הערב. הסיפור הוא סיפור אוטוביוגרפי של קיין, מה שעושה את הכל יותר נוקב. כמוהו היו עוד רבים, ומהמרחק הפיזי והמנטלי שבו אנחנו נמצאים, אין לנו מושג מה באמת קרה שם, ולכן זה כל כך מעניין.

הספר מדבר על התקופה שאחרי מלחמת וייטנאם. קיין נולד לאם וייטנאמית ממשפחה עשירה, הרגילה למנעמי החיים בגדול מאד. אביו הוא מהנדס אמריקאי, שהיה מאהב של אימו ועזב את וייטנאם כשקיין היה בן 3 חודשים, לאחר מכן נולד לו אח, ג'ימי, שנולד מנישואיה של אימו לקצין אמריקאי אחר. כל זה היה ממש בסדר, עד להפיכה הקומוניסטית. המשפחה ירדה מגדולתה ואתם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה פחות משמח זה להיות במעמד הזה, בטיימינג ההוא.
"כעת הבינה אמי ששום קיר עלי אדמות לא יגן עלינו מחרם ומנידוי. לא היה אפשר להסתיר את הסודות, שאמי נסתה לשמור באופן כה נואש. באין תקווה, ידעה שנגדל בחברה המסרבת למחול, מוזנחים כמו אורז בר."עמ' 29
"אם אתה רוצה לזכות אי-פעם באושר, אל תחשוב על העבר. תחת זאת, התחל לחיות. מה הטעם לחשוב בלי הרף על משהו שכבר קרה, ושלא תוכל לשנותו? תחיה, ושמח בחייך!"עמ' 307

זהו סיפור של הישרדות, עם חלום גדול ברקע. משהו שמרימים אליו עיניים מבפנים, ומסיט את המכשולים הקשים מאד בדרך.
אני לא מצטטת לכם עוד. אין כאן הגיגים עמוקים מידי, או פנינים של שפה. אבל יש את מה שעוסק בו הראש, למשמע הסיפור הבלתי ייאמן הזה. קיין נגויין מספר סיפור מרתק וסוחף ביותר. הוא מראה לנו תמונה אמיתית של מהפכה מבפנים מחד, וסיפור של הישרדות כמעט בלתי אפשרית מאידך.
קשה לנו לחשוב על משהו כזה בחיי היום יום שלנו. אנחנו לא מכירים מצבים שבהם דברים משתנים בסביבה החברתית שלנו מקצה אל קצה, מהיום למחר, אבל כאן זה קורם עור וגידים מול עינינו. זוהי היסטוריה בהתהוות כפי שהיא מסופרת ממקור ראשון, וזה פשוט נקרא בנשימה אחת.

הפעם אנחנו מדברים אמנות. הספר הזה זכה להתייחסות של אמנים רבים. הוא מופיע כסרט באדיבותם של כמה, בין היתר של Black crow Oglala

וניתן, ואף כדאי מאד, לראות אותו כאן.
הספר העברי שבידי זכה לאיורים במגזרות נייר מאת נעמי שפירא, ויש ספר עברי כזה במהדורות נוספות. יש רבים וטובים שתרגמו את הספר, הדפיסו ופרסמו אותו וכל אחד מהם הוסיף לו איורים מיוחדים. אמנות, אמרנו?
הספר כולו מכיל סיפור קצר, יחד עם התמונות, בסה"כ 38 עמודים, אליהם מתווספת אחרית דבר שמספרת בצורה מרתקת איך נכתב הספר ואיך הפך למה שאנחנו מחזיקים ביד היום, יחד עם עוד יותר מ-20 תרגומים, ללהיט הבינלאומי שהוא היום. זהו, אולי, הסיפור הירוק הראשון. פציפיסטי, אקולוגי, נכון לכל עת ולעכשיו, אולי יותר מתמיד.
זהו סיפורו של אלעזרד בופייר. לא, אין איש כזה, אבל מיתוס שלו יש ויש, וכמה מאד היינו רוצים שיהיה איש כזה. הסיפור מתחיל כשהמספר הולך בדרך חתחתים צחיחה ולא מיושבת ומחפש מים. לאחר שהוא כמעט מתייאש הוא פוגש ברועה, כן, עם כל האינצ'לאדה: כבשים, כלב רועים, סוס, מקל, מים... הרועה מארח אותו בבקתה הצנועה אך המטופחת מאד שלו, והוא חולק איתו את מזונו הדל והטעים. בערב ממיין האורח זרעים. בלוטים של עץ אלון, ליתר דיוק, או אשור אם תרצו. הוא זורע את המובחרים שבהם, ואופס... אני מתפתה לכתוב לכם כאן את כל הסיפור, והרי לא לשם כך התכנסנו הערב. תקראו לבד. חבל שתפסידו.
"כשאתה מעלה על דעתך שכל אלו נבטו ופרחו כתוצאה ממעשה ידיו של אדם אחד, ללא כלי המקצוע הנפוצים היום, אתה מבין שהאדם יכול להיות בעל השפעה על האדמה כאלוהים עצמו, לא רק ביכולתו להרוס ולהשמיד."עמ' 24
"עם השנים נטיתי לחשוב שלמעשה לא איבד את יכולתו לדבר, אלא העדיף לוותר עליה מרצון שכן לא מצא בה עוד כל צורך". עמ' 27
"כשאני מהרהר בכך, שאיש אחד, בשתי ידיו בלבד ובכוחו הפיסי והמוסרי הוא שהפך את הארץ החרבה לארץ פורחת, אני משוכנע שלמרות הכל, האנושיות, תכונה נערצת היא."עמ' 38.
מה תגידו? לא תרוצו לקרוא את זה? כל כולו שעה או שעתיים של כל טוב, שקוראים בחטף ומרוויחים לתמיד.
באשר לתמונות של הספר בעולם, תאמינו לי שבחרתי רק מעט מזעיר.

בהתחלה חשבתי שאוותר. לא הבנתי מי נגד מי פה. הכתיבה משלבת בין הדיבור הפנימי - הגיבור מספר על עצמו בגוף ראשון ובין הגיבור וחבריו מזוית אחרת, בגוף שלישי, כחלק מקבוצה. אבל מהר מאוד נשאבתי. אולי זה קשור לחלק מאד קטן בילדותי שבו חייתי בקיבוץ, אולי זה קשור לאוירה של ילדותי, כשהקיבוץ היה איכשהו ברקע. הרגשתי שאני מכירה ויודעת את התחושות, גם של השייכות לקבוצה וגם של הצורך ב-לבד. פגשתי שוב ועודני פוגשת בחוויה הקיבוצית, מקרוב, בכמה נקודות בחיי. אולי זו הסיבה העיקרית שהספר כל כך דיבר אלי.

דביר הוא בן קיבוץ שעזב, רוב משפחתו עדיין בקיבוץ. אביו נפטר והותיר אחריו לא מעט כעס כלפיו בליבו של דביר. הוא היה אב לא מעורב ובודאי שלא משתתף, מה שהיה תמיד נתון להשוואה בין חברי הקבוצה שלו. הוא זוכר את אבא של ארז, שעשה הכל למען בנו, ובצורה המוצלחת ביותר, דבר שהבליט מאד את עליונותו הבלתי מעורערת על אביו של דביר, החסר. ארז הוא הגיבור המשני שמניע את העלילה כאן. הילד בעל הבלורית הבלונדינית, שנתפס על ידי הקבוצה כמושלם, בטוח בעצמו ומושא לקנאה. זה גם בזכות היותו "חולב ראשון"כבר בגיל 15, אחריות שלא הוטלה על אף אחד מבני הקבוצה. ארז עזב את הקיבוץ ועשה חיל בחו"ל. בשלב מסויים צירף אליו את דביר, אך דביר חזר, הוא נישא למתנדבת, ילד בת ואח"כ גם נפרד מאשתו. ביתו סובלת מחרדת נטישה קשה והיא מקבלת טיפולים שעוזרים לה רק חלקית.

העלילה מתחילה בכך שארז הנערץ מגיע מניו יורק, מתדפק על דלתותיו של מוסד פסיכיאטרי ומבקש להתאשפז. בלה, ה"פקידה הפלוגתית"של הקבוצה, קוראת לדביר להציל את הדגל, ומזמנת אותו להוציא את ארז מבית החולים בכל מחיר. דביר מנסה ללא הצלחה להתחמק אך מקבל את דין הקבוצה. הוא מוצא אותו כשהוא שבור, עצור ומכונס בתוך עצמו ולא מזכיר כלל את ארז של הילדות. ממש בניגוד לרצונו הוא נחלץ לעזרתו. הוא נענה לבקשתו של ארז להקים שוב צריף כמו זה שבנו בילדותם, שיש בו חדר אחד סודי שאף אחד לא יודע עליו, ביחד עם חבר ילדות נוסף, צוקי. תוך כדי תכנון עולים וצפים זכרונות טובים וכאובים כאחד, ונחשפת אהובה אחת, ציפור חופשייה, ששברה לבבות.

הספר הזה מדבר על חברות של שנים, שלמרות היום-יום הדחוס שבה, למרות רמת החשיפה הגבוהה, עדיין מנסים חבריה למצוא את הזמן האיכותי שבו אתה לבד. ברמה הזאת - זה היה ממש מרגש בעיני, ונראה לי שזה לגמרי חופשי מההקשר הקיבוצי. תבדקו בעצמכם ותראו. עוד נושא שנגע בי בספר הוא נושא העזיבה. עד כמה אפשר בכלל לעזוב משהו שהיה נעוץ עמוק בנשמתנו? משהו תמיד נשאר ופוגש אותנו בדרך...

הספר כתוב בצורה מעט דחוסה, אך הוא מרתק ונוגע במקומות מאד אישיים, לדעתי, של כל אחד.

היה לכם כלב כשהייתם קטנים (חתול נחשב רק בקטנה. אני מחובבי הכלבים.)? ואחר כך, כשגדלתם? אם כן, אתם וודאי יודעים כמה עושר רגשי הוא מוסיף לכל אחד במשפחה. עכשיו דמיינו שזה לא כלב, שעם כל האהבה שלנו אליו, אין לו אינטליגנציה שעולה על זו של ילד בן 5. לא. יש לכם שימפנזה. והיא גדלה לא כחיית מחמד של המשפחה אלא לגמרי כחברה שווה במשפחה, למעשה כאחותה התאומה של הגיבורה. גילוי עובדה זו עלולה להיתפס על ידכם כספויילר לכל דבר ועניין, כי בספר, עד עמוד 80 בערך, אתה מתוודע למשפחה גרעינית שיש בה אבא - פסיכולוג מדען ואלכוהוליסט, אמא - רגישה ושברירית ברמה מלחיצה, ילדה - רוזמרי ובקיצור רוז (לסיפא מרי יש תפקיד משלו בספר) - וכן אח ואחות נעדרים. ושום דבר וכלום על שימפנזים. אבל אם תסתכלו למטה בתמונות שנבחרו ע"י הוצאות ספרים אחרות לספר, תראו שיש שם שימפנזה שהיא מאד נוכחת. הוצאת כנרת, זמורה-ביתןבחרו, אולי באמת כדי להשאיר לנו את ההפתעה, בתמונה אחרת, יפה כשלעצמה לדעתי, המכוונת יותר אל משהו כמו ניתוק מהילדות.

עד גיל 5 המשפחה מתייחסת אל פרן השימפנזה כמו לאחותה של רוז. שתיהן עוברות בדרך של משחק התנסויות למידה שונות המיועדות להשוות ולבדוק את התפתחותן. יחד עם המשפחה הגרעינית גרים בבית גם סטודנטים למחקר שעורך אבי המשפחה. בגיל 5 נשלחת רוז לביתם של סבא וסבתא שלה באינדיאנפוליס וכשהיא חוזרת, הכל משתנה. הקשר החזק ביותר במשפחה הזאת הוא הקשר האחאי (שבין האחים) וזה משהו שאני אישית מאד מתחברת אליו. עם התפתחות העלילה, חולפת הפטפטנות לטובת שתקנות. הסיבה לכך מתבררת במלוא העוצמה, ובולט מאד הניגוד בין האקטיביזם של האח לבין האלם של רוז. אני כל כך לא רוצה לספר לכם עוד, כי חבל לי. זה מעמיק והולך, וזה מעניין כל כך.

הספר פותח במשפט: "אלה המכירים אותי היום יופתעו לגלות שהייתי ילדה דברנית". אבל הגיבורה המספרת, רוז, היא פטפטנית בלתי נלאית. "אני זוכרת שמר בצ'לר שאל אותי אם אני מתאמנת לאולימפיאדת הדיבורים. הוא אמר שיש לי סיכוי למדליית זהב."עמ' 68. אמה מציעה לה לבחור מבין שניים או שלושה דברים שהיא רוצה לומר רק את האחד המועדף עליה, ואביה מציע להתחיל כל סיפור מהאמצע, אבל, אל תדאגו. הכל מתברר ומובן. הספר חכם, היו מקומות שנעזרתי בגוגל אפילו (פחות ידעתי, למשל, שהחתול של שרדינגר הוא ניסוי מחשבתי בעל אופי פרדוקסאלי במכניקת הקוונטים), וצריך להפעיל פה ושם אי אלה תאים אפורים שאולי שכחנו מהם קצת עם השנים. הסיפור הלא פשוט הזה משובץ בהומור משובח ומהנה, והוא מרתק. אי אפשר שלא לאהוב את זה.

"מתחת לציפוי הסקסי היה לו מוח של צדפה, ושמחתי שלא אני זאת ששוכבת איתו"עמ' 50

"זה מה שהשפה מעוללת לזיכרונות - מפשטת, ממצקת, מצפינה, חונטת. סיפור שמסופר לעיתים קרובות הוא כמו תמונה באלבום משפחתי; בסופו של דבר, הוא ממלא את מקומו של הרגע שאותו התכוון ללכוד. "עמ' 55

"סבתא דונה היתה קוראת מסורה של ביוגרפיות היסטוריות, והיתה לה חיבה מיוחדת לשושלת טיודור, שסכסוכים משפחתיים היו עבורה ספורט אתגרי"... "סבתא תמיד עזבה לפני שאבא חזר מהעבודה, ולפעמים אמרה לי לא להגיד שהיתה אצלנו, מפני שקנוניות הסתתרו בדנ"א שלה כמו חלבונים בעוגת ספוג."עמ' 70

"כשיש פיל בלתי נראה בחדר, אין מנוס מלמעוד על החדק שלו מידי פעם. בחרתי את מסלול הבריחה הישן שלי. עדיי הכרתי את הדרך. נרדמתי הכי מהר שיכולתי."עמ' 141

"את לא יכולה לתאר לעצמך את הזעם היוקד שמרגיש מישהו שלא יכול להירדם כלפי חולם החלומות החינני שלצידו". עמ' 178

תראו, ההמלצה שהסופרת רות אוזקי נתנה לספר, מחברת שנת הבשרים שלי מרמזת כבר על הכיוון שהספר הולך בו. חמלה כלפי בעלי חיים זה משהו שמהדהד בנו לעיתים קרובות. גם אם תמצאו את חלקם לפעמים בצלחת שלנו, עדיין אנחנו מתקשים להיות מעומתים עם התעללות בהם, אם זה לצורך מחקר או שלא. בספר הזה אחותנו השימפנזה מופיעה במלוא הדרה וחוכמתה. ספר שנון. רגיש, לעיתים עד דמעות. נהדר. לכו על זה.

וילוז = ערבה, (Weeping willows) מעניין אם הסופרת התכוונה למשמעות של השם הזה. לא נוכל לשאול אותה, מן הסתם, שכן כבר מעל 20 שנה היא ישנה תחת הכוכבים. כמה רציתי שיהיו לי ערבות בוכיות בגינה... דימיינתי לי 6, 7 או יותר פינות אור בדשא ומעליהם נשפכים ענפי ערבה בוכיה... טוב, אז רציתי. זה לא צלח. הן נבלו ומתו בזו אחר זו. בסוף ויתרתי. אבל לא התכנסתי הערב בשביל לבכות לכם על הצרות שלי בתחום החקלאות. לא ולא. זו רק הערת אגב שקפצה לי מהשם וילוז.

זהו הספר הראשון בהוצאת לוקוס, שנולדה לאחר הפירוק של זיקית המעולה. מסקרן מראש, נכון? שלא לדבר על זה שמדובר כאן בקלאסיקה מתחילת המאה ה-20, מהסוג שבד"כ לא הייתי נוגעת בה כאן, אלמלא ההומור האנגלי היבשושי החביב עלי. בחלק הראשון של הספר אנחנו פוגשים את לורה, עלמה אנגליה למהדרין בת 47. לא נשואה וגם, שומו שמיים, לא ממש רוצה להינשא. לאחר מות אביה, היא נאלצת לעזוב את הבית האהוב עליה בכפר ולעבור לגור בעיר הגדולה לונדון עם אחיה, גיסתה קרוליין ושתי בנותיהן. אלה משנים את שמה מלורה המקורי לדודה לולי. היא מתנהגת כפי שמצופה ממנה בהרבה מובנים, ועושה את המטלות המתבקשות, אך היא אינה קוראת את הרומנים הנשיים שכל בנות החברה הלונדונית הרווקות קוראות, היא מוכיחה ידע במקומות בהם מצפים ממנה להיות בורה, היא לא מתכוננת בשום צורה ל"יציאה לחברה"ועדיין לא מעוניינת להינשא. עד כאן החלק המשמים של חייה של לולי, והחלק הראשון של הספר. בחלק השני מגיע מהפך: "לאורך הארוחה הביטה לורה בקרוביה. היא הרגישה כאילו התעוררה, בלא שינוי, מתנומה של עשרים שנה, ומצאה שהם כמעט בלתי מזוהים. אפילו הנרי וקרוליין, שראתה מדי יום ביומו, היו חבויים למחצה תחת כל מה שצברו - שפע, סמכות, ניסיון יומיומי."עמ' 86

לאחר הארוחה הזו לורה מטילה את הפצצה. היא מתכוננת לעבור לגור בכפר נידח, גרייט מופ שמו, (מטאטא גדול, איזה שם מדליק...) ואולי יהיה לה גם חמור. אחיה, הנרי, משוכנע שהיא לא מתכוונת לזה. זה נשמע הזוי לחלוטין, אך היא אמנם עושה זאת וחוגגת על הטבע במיטבו, על פשטות החיים בכפר, על החופש האישי שלה. אבל זמן קצר לאחר מכן מגיע לכפר אחיינה טיטוס, וכאילו מחזיר אליה את האנגליות המרובעת, את השעמום והכבלים של השגרה ממנה ברחה."המנהגים, דעת הקהל, החוק, הכנסייה, המדינה - כולם היו מנידים את ראשיהם העצומים, דוחים את עתירתה ושולחים אותה בחזרה לכבליה"עמ' 194. שוב היא רוצה לברוח, ואז... אז מופיע חתלתול מוזנח במטאטא הגדול.

כאן נראה לי עדיף שלא אמשיך לספר לכם. זה יהיה כל כך לא הוגן... כי מכאן מתחיל הכל להתרומם ולהתנהל בקצב מהיר ותוסס, שונה כל כך מההתחלה של הספר. זהו ספר פמיניסטי במידה רבה, אבל לא רק. יש כאן גם אינדיבידואליזם במיטבו, פריצת דרך יחסית לדרך המחשבה של התקופה ההיא. יש גם פנטסיה, ולא להיבהל, זה מאד אנושי ונגיש, אני בטוחה שתאהבו את זה. וגם, זה לא כאילו שהופתעתם, נכון? הרי ראיתם את המכשפה בתמונה של הספר...

רק עוד כמה פנינים מהספר:

"בשנות חייה האחרונות נעשתה הגברת וילוז (הכוונה לאימה של לולי) מיומנת יותר ויותר בהתחמקות ממילוי חובותיה, ומותה נראה כמו הביטוי המשוכלל והסופי של המיומנות הזו. נדמה כאילו אמרה, בעודה מפהקת פיהוק חתולי ענוג, "נראה לי שאפרוש עכשיו לקבר שלי"ויצאה מן החדר... "עמ' 25.

"אבל להנרי הייתה לא פחות נחישות וילוזית מאשר לאביו או לאימו, ונחישותו הייתה צעירה משלהם בעשרים וחמש שנה, וחיונית בהרבה."עמ' 29

"מר וולף-סונדרס השרוע על החוף אכן דמה מאד לשק חול ושבה את העין באותה מידה."עמ' 71

""למזג אויר כזה לעולם לא ירשו להשתולל בלונדון"חשבה". עמ' 101

"כך היה אדם הראשון היצירה האצילית ביותר של הטבע, כשהתהלך בין החיות, שומרו היחיד של הגן, מושלם, כל צלעותיו איתו לפני שחוה הפרה את איזונו.... אדון סונטר הזכיר ללורה את אדם במידה כזו שהיא החלה להרגיש כמו חוה - התעוררה בה סקרנות שאינה הולמת גברת."עמ' 121

"... וכשהן חוזרות מחכים להן תפוחי אדמה שצריך לבשל לארוחת הערב. זה נשמע קטנוני להתלונן על כל זה, אבל אני אומרת לך, הדברים האלה שוקעים ורובצים עלינו כמו אבק דק, גרגיר ועוד גרגיר, והאבק הוא זמן, והוא שוקע ומתבסס במקומו."עמ' 207.

ספר קטן ענק.

זהו הספר השני בסדרה הרומאנים הנפוליטניים של אלנה פראנטה. ב"הארץ"כתבו כתבה על הזהות המשוכללת של אלנה פרנטה, וכן על תעלומת אלנה פרנטה. היא כנראה מלמדת באוניברסיטה של טורינו, ואיש לא ראה ואיש לא שמע. שמה הוא בדוי, היא מתראיינת במכתבים בלבד. אישה אגדה.

ומה פתאום אני מספרת לכם על הספר השני ולא על הראשון? את הראשון, שנקרא החברה הגאונה, אולי קראתם כבר. זהו ספר מופלא ובו אנחנו מתוודעים לגיבורי הסדרה כולה. המון אנשים. שתי הגיבורות הראשיות הן בנות 6 והספר מביא אותנו עד להיותן בנות 16. יָפָה ועוד אנשים לא יאהבו את הצורך להכיר ולזכור כל כך הרבה אנשים. למרות שיש מקרא בהתחלת הספר, ואפשר להכיר את המשפחות הגרעיניות שבספר ואת בניהן, זה לוקח קצת זמן להיכנס לזה. עכשיו, כשאנחנו כבר מכירים ויודעים יותר מי זה מי - ההנאה עוד גדולה יותר. מה זה הנאה?! בכל רגע נתון שהתאפשר לי, הייתי מפניקה את עצמי בעוד דף, בעוד כמה משפטים. כי הכתיבה פה היא ענקית. העומק מדהים. האישה המסתורית כותבת לעילא ולעילא. זה כשלעצמו חשוב ביותר, אבל, בעיקר - הספר משך אותי בחבלי קסם בגלל היותו מרתק.

אני מודעת לגמרי לכך שיש שלא יסכימו איתי. זה לא ספר מתח וגם לא רומן רומנטי שנקראים בחטף. להיפך. בשונה מספרים רבים שאני קוראת לאחרונה, שהם רזים וממוקדים, כאן - היריעה רחבה ועשירה. המון אנשים, המון אירועים, המון רגשות. ומשעה שנשאבתי לנאפולי, על האנשים והאווירה, על הטעם והריח - לא יכולתי להינתק. מה אומר לכם... ממש אפשר לראות את הכביסה התלויה על החבלים, את הנשים קוראות זו לזו מהחלון, את הגברים הצעירים המשוחחים בתנועות ידיים דרמטיות, ואת הצעירות המתייפייפות ואף רבות בצעקות רמות, את הזמן הזולג בעצלתיים ביניהם בשמש הים תיכונית, המלבינה, המסמאת, והמציתה את מה שאי אפשר להבליג עליו בשום אופן.

שתי גיבורות עיקריות כאן, שחיות בשכונת עוני בנאפולי. הייתם שם, אגב? ראיתם את הלכלוך, שמעתם את הרעש?

אֵלֵנָה גרקו, המכונה גם לֶנוּ וגם לֶנוּצָ'ה, שהיא המספרת, ורפאלה צ'רולו, המכונה גם לִינָה או לִילָה. יחסי האהבה - שנאה ביניהן, יחסי הקנאה והאחווה, מורכבים ביותר. כאילו כל אחת מהן מזריקה (ולפעמים גם שואבת) אנרגיה עצומה לשנייה. אנחנו הרי מכירים את זה כל כך טוב, נכון? שכן התמזל מזלנו. זכינו בחברות נפש יקרות, ואנחנו יודעים ומכירים היטב את ההרגשה. אני צודקת או שאני צודקת? לפעמים, הרי, מִשיחה אחת אנחנו מוטענים לימים רבים.

וכאן, כל פעם שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה יקרה עכשיו - הקערה מתהפכת על פיה ואנחנו מופתעים. גם אם דרכי הפעולה של הגיבורות, הרגשות המפעילים אותן, הרחשים שמתחת לפני המים אפילו, גם אם כל אלה מאוד משוקפים, מוכרים ומובנים לנו, אנחנו עדיין לא מוכנים אף פעם למה שקורה. לִילָה היא כריזמטית לאין קץ, ולֶנוּ, לכאורה, ממושמעת והולכת בתלם. למרות המאמצים האינטלקטואלים המכבידים שהיא לוקחת על עצמה - היא חיה חיים מונוטוניים משהו. גם אם יש סיפוק מסוים הוא תמיד מוצנע מאחורי חוסר הבטחון של מי שצמח למעמדו החדש מביב השופכין של החברה. ולסופרת תמיד יש איזה שפן שהיא מוציאה מולנו מן הכובע. לֶנו נמשכת אחרי לִילה, מנסה לא פעם להכשיל אותה אך גם מעריצה אותה. בתחילת הספר הזה הן בנות 16 ובסופו הן בנות 23. אחת קשורה בנישואים קתוליים לא מאושרים והשנייה לומדת בהצטיינות יתרה, וחווה אהבה לא ממומשת. גם המאפיה מצטרפת כאן לחגיגה. אנחנו הצופים כאילו מסתכלים בחלונות הפנימיים של האנשים ורואים את כל מה שמתרחש שם. כל כך עמוק, כל כך מעניין. ולא בקטע של מציצנות, אלא כמו להיכנס לעובי הקורה של מחקר אנושי מרתק. והסוף - שפתיים יישקו.

שתי ציטטות בלבד:

"הבטתי בה בהערצה. היא נהגה במכונית, חיתה במילנו, לימדה באוניברסיטה, והיא מתמודדת עם אביה בלי עוינות. ואני, לעומת זאת? הייתי מפוחדת מן המחשבה שאפצה את פי, ובד-בבד חשתי מושפלת בגלל שתיקתי."עמ' 430

"היא מסבירה לי בתגובה שלמעשה לא זכיתי בכלום, שאין שום דבר בעולם שאפשר לזכות בו. שחייה מלאים בהרפתקאות מגוונות ופזיזות בדיוק כמו חיי, ושהזמן פשוט גולש לו בלי שום משמעות, ויפה להתראות מפעם לפעם כדי להקשיב לצליל מוחה המטורף של אחת מאיתנו, המהדהד בצליל המטורף של מוחה של האחרת."עמ' 491

את הספר הזה הביאו אלי, בחגיגיות הראויה, לאחר שהתמוגגתי בכל הזדמנות מהראשון. להגיד שאני מחכה בכיליון עיניים להמשך יהיה הערת ההמעטה של השנה.

הזנחתי אתכם מעט לאחרונה, ואני מתנצלת. זה בגלל שהספר האחרון שכתבתי עליו, הסיפור של שם המשפחה החדש, נשאר חרוט בי כל כך, שהיה לי קשה ממש להתחבר לספרים אחרים שקראתי. אז קראתי את למצוא ולאבד, ולא התאים לי לשתף אתכם בו, כי כל כך הרבה עיסוק במוות יש בו, וגם ממש נחמץ ליבי ישר בהתחלה כשאמה של הגיבורה נוטשת אותה... ולכן, ככל שזה תלוי בי, אף שהספר כתוב בצורה מופלאה ונהדרת, כאן, בחלקת האלוהים הקטנה שלי, החלטתי לוותר לכם עליו.

אני חוזרת אם כן לספר שקראתי די מזמן, הוא מעין קונצנזוס אצלנו. גם אהובה שקוראת בעיקר מתח אהבה אותו, גם דליה שקוראת הכל מכל, ועוד רבים וכן טובים, כולם מאד אהבו אותו. עכשיו, זה קצת ספר שמיועד למי שאנחנו קוראים במחוזותינו "מייטיביי קרוא"... הנושא מאד לא פשוט וגם, חזרנו כאן למלחמת העולם השנייה. זה לא סיפור שואה קלסי. מובא כאן פן פחות מוכר של הזוועה הנאצית.

הגיבורה הראשית, צירלה, היא חצי יהודיה. היא מאוהבת ביהודי והרה לו. מכיוון שהיא נראית ארית, היא יכולה לבחור שלא להישאר בבית דודיה בהולנד, (אליהם ברחה מפולין) ולסכנם. היא מתחזה לבת דודתה אנקה ומצטרפת ל"ליבנסבורן" - המעון לנשים הרות שברחמן תינוק ארי. זהו מחנה סגור והנשים בו מפתחות סוג של יחסים חבריים, יש גם חברות נפש, אך הפחד והאיום מלוים אותן כעמוד ענן לפני המחנה. לגיבורה שלנו יש, מן הסתם, יותר מה להסתיר מלחברותיה, והיא רוצה לשמור על עצמה מחד ועל בן זוגה מאידך.

זהו ספר שזכה להרבה תשבחות בעולם. הוא "זורם", הוא מרתק, הוא פותח חלון למקום שהוא פחות מוכר מכל סיפורי המלחמה הארורה ההיא, והוא מאד מעמיק. התחושה היא שהקורא נמצא שם, ומוצא את עצמו מתלבט התלבטות קשה ולעיתים בלתי אפשרית עם הגיבורה, ככל שההיריון מתקדם מחד והמערכה מתקדמת מאידך. כאן, ולאחר שקיבלתי בראש מאביטל, אני אניח לכם מבחינת העלילה. לא כדאי לי להסתכן ולספר עוד מחשש לספוילר.

ג'נה בלום, הסופרת של הספר המצויין אלה שמצילים אותנו (שאולי עוד נדון בו פה בהרחבה) המליצה על הספר וכתבה שהמחקר שהמחברת עשתה הוא מדוייק כל כך, שהתחושה היא שכאילו חוותה את הדברים על בשרה. ואכן, זהו ספר שלא מניח לך עד שתסיים אותו.

כמובן שלא רק אני אהבתי את הספר ולא רק הקונצנזוס של המעגל החברתי שלי בא כאן להמליץ על הספר הזה. תראו, למשל, מה קרה בארצות אחרות:

השם שניתן לספר על ידי הוצאת כינרת זמורה-ביתן שונה בתכלית מהשם שהמחברת נתנה לו. נראה לי שרצו בהוצאה לחבב עלינו את הספר מראש, למרות שגם השם המקורי Heroic Measures נותן מושג לא רע על העלילה כאן. לא מצאתי הוצאות שהוציאו אותו בשפות אחרות, אבל, לך תדע, אולי גם הם שינו את השם לגמרי כמו אצלנו... זה בכל מקרה לא פוגם כהוא זה בתענוג שהיה לאנשים שקראו אותו ושיהיה גם לכם מקריאת הממתק הקטן הזה.

זהו ספר שמזמן רציתי לספר לכם עליו. הוא נכנס לי ישר ללב ולנשמה. מתרחשים בו הרבה דברים, שבגללם עולמם של שני אנשים וכלבה, שהיה סדור ומובנה - מתערער לגמרי.

יש כאן שני קשישים: רות (ואנחנו כמובן לא אומרים את גילה של הגברת) ואלכס בעלה, שהוא בן 78. ויש את דורותי, כלבת התחש שלהם, קשישה אף היא. הם גרים בעיר הגדולה ניו יורק. עיר סואנת, פקוקה, מלאת אקשן מחד, עצבנית מאידך, מהבהבת בעיניים ובאוזניים, באף ובלבלב.

ואז הם מחליטים לעבור דירה. החלטה מטלטלת. אני בטוחה שאתם מכירים אותה.

גם אני.

לא פשוט, נכון?

גם אם זה מרגש מאד ומשמח - התחלה חדשה, מסקרנת, מדליקה, זה הרי כמו לפתוח חלון אל נוף קסום ולא מוכר...

אבל דווקא כשהזוג בעיצומו של הלחץ, דווקא אז הכלבה חולה, וצריך לאשפז אותה. ויש דאגות אחרות. מה דאגות? מזיזים לנו את הגבינה!!!

זהו סיפור אורבני מרתק. יש בו המון מכל מה שקורה בעיר הצועקת הזאת, וגם דברים שהיו יכולים בשקט וכמו כלום לקרות כאן ליד הבית שלנו. מלא לחצים, באמת שיש כאן תערובת מעצבנת במיוחד, אבל זה כתוב בצורה שמגבירה את החמלה והאמפתיה שאנחנו מרגישים כלפי רות, אלכס ודוטי (שם החיבה של דורותי). שוב, גם כאן אני לא מספרת לכם יותר קטעים מהעלילה. שום ספויילר לא יהיה כאן, אבל כמה ציטטות רומזות, ישר לנשמה, יהיו גם יהיו, ומיד. אתם לבד תבינו שאין מצב שתפספסו את הספר הנהדר הזה.

"רות קנתה את הקולר מפני שחשבה שיעניק לדורותי מראה נועז, מתנשא, מראה של ישישה שתלטנית שמתמחה בנשיכות. רות רואה איך אלכס מתיר את האבזם מצווארה של דורותי. הוא עושה זאת מתוך קרבה וזהירות, כמו בעל המסיר ענק מצווארה של רעייתו החולה."עמ' 24

""תגידי להן שלא יכולת לאתר אותנו", אלכס אומר. "תגידי להן שכבר עזבנו את בית החולים. תגידי להן שלא הפעלנו שוב את הטלפון הנייד שלנו. תגידי להן שאנחנו זקנים ונוטים לשכוח. תגידי להן מה שאת רוצה. אנחנו לוקחים חופש הלילה."עמ' 95

"הקהל מתפצל פתאום, ואנשים מתחילים לרוץ כדי לתפוס את המוניות הקולחות מהגשר, ליד השדרה השנייה. רות ואלכס, שעדיין אוחזים ידיים, ממהרים גם הם לתפוס מונית."עמ' 146.

"היא נושאת את המכתב אל חדר השינה בכוונה לקרוא אותו בקול לאלכס (המכתב הזה קסום ומרטיט, ומפאת היופי שבו לא אצטט ממנו כאן, אלא אשאיר לכם להינות ממנו בספר) ואחר כך לטעון שעליהם לקבל את ההצעה של הגברות ולהסתפק בתשע מאות וחמישים. הם בסך הכל רצו מעלית, ועכשיו יש להם."עמ' 178.

מיכל שקד היקרה לי, שלפני שנים לא רבות (ועדיין, לפעמים) הייתי נוהגת להגיע אליה ולהספיג בדמעותי את המגבונים שלה, המליצה לי על הספר האורות בבתים של אחרים מאת קיארה גמברלה. אהבתי מאד. הסופרת הזאת יודעת להיכנס לנו לנשמה ולהאיר לנו פינות פחות מוכרות בנו, דרך גיבורים מיוחדים, דרך סיפור מיוחד. שמחתי מאד שתורגם ספר נוסף שלה, ולפיכך התכנסנו הערב.

הפעם הגיבורה היא המחברת, מה שמיד מקרב אותנו אליה במיוחד. לאחר נטישתו של בעלה, החלפת מקום המגורים שלה וכן פיטוריה מהטור שהיא כותבת על ארוחות צהריים עם משפחות "רגילות"שונות - היא פונה ליעוץ. הפסיכולוגית מציעה לה לנסות להקדיש במשך חודש ימים 10 דקות בכל יום למשהו שמעולם לא עשתה. זה לבדו - מסקרן בריבוע. ישר מכניס אותנו למוד כזה של מה היינו עושים במקומה. לא?

"הבית שלי בוויקרלו, הטור שלי ובעלי (ההדגשה במקור, ויש לזה משמעות מיוחדת, כמובן.) הם בובות הפרווה שכבר יותר משנה אני נרדמת איתם, לחוצה, ולחוצה אני מתעוררת. הן מסריחות וכבר לא רכות: אבל כשאת מתרגלת לבובת פרווה קשה לוותר עליה." ..."למרות שבעלי, הטור שלי והבית שלי בוויקרלו כבר לא איתי, לא איכפת לו, לחג המולד, וגם בשנה הסוערת הזאת הוא מתכוון להגיע. חוסר צדק במלוא מובן המילה מצידו."עמ' 46-7

שגרה. הדבר המחזק והמרפא הזה. אחרי שהודיעו לנו שעופר נהרג הרגשתי צורך לצאת החוצה מהבית. ואני זוכרת שמאד הפתיע אותי, ממש נדהמתי, לראות שהמכוניות ממשיכות לנסוע, שהאנשים הולכים ברחוב, וגם לשמש לא איכפת. כאילו שהעולם לא נחרב כרגע. לא הבנתי איך זה יכול להיות. אבל חוזרים לשיגרה. עם כל הדברים האלה שיושבים לנו על הגב ובנשמה. נותנים להם את המקום שלהם, אבל ממשיכים ללכת.

ומידי פעם, ויש שיגידו לא מספיק פעמים, אנחנו מרשים לעצמנו להתפרע, להשתטות, לשבור את תקרת הזכוכית, להעיז. אז תחשבו: נכון שזה מעורר מחשבות מהסוג היצירתי ביותר? אנחנו מדברים על פרק זמן קצר, לא מהפכה ממש, חלילה, אבל בכל זאת, לצאת מאיזור הנוחות למקום חדש ואחר. זה תמיד נותן פרספקטיבה אחרת למה שאנחנו עושים תמיד. אני חושבת שאלך על זה. מה דעתכם?

קיארה בוחרת בהתחלה בדברים קטנים. מכינה פנקייקס. לומדת נהיגה. מקשיבה לאמא שלה. וזה מתפתח למענה ותשובות לשאלות הכי חשובות שהיא מציבה לעצמה, וגם לשינוי מהותי באורח חייה. בהחלט סיפור של צמיחה, של התחדשות. ומה יותר מתאים מזה לשנה החדשה הנובטת לה עכשיו?

אפנק בכמה ציטטות:

"אמא שלי מתחילה להירגע: היא לא ממש הבינה את העניין הזה של העשר דקות, אבל אם אפשר לפתור בעיה של אחד הילדים אז כן, היא מוכנה: "אז מה אני יכולה לעשות בשבילך, אהובתי?""עמ' 83.

"אנחנו הולכים לכיוון המכונית שלו, אני מתחילה לדבר יותר מדי ועל כלום, כמו תמיד שאני במתח, והוא עושה את אותו הדבר."עמ' 91

"כשאנשים אחרים עושים עושים משהו בשבילנו, הם נותנים לנו הזדמנות או למעשה לוקחים אותה מאתנו?"עמ' 124

"מאז שהחיים שלי ריקים לא הבחנתי שהם כל כך מלאים."עמ' 153

אסיים באווירה אופטימית זו, ואאחל לכם שנה מופלאה ונהדרת. שנה של דבש וקינמון, מור ולבונה.

למעשה, חוץ מהספר "מקום אחר עיר זרה", לא תורגמו ספריה של מאיה ערד. אני מתקשה להבין את זה. אם הייתי יכולה, הייתי רוצה להיות תלמידה שלה, בסטנפורד - שם היא מלמדת, באוהל במדבר, או גם בכל מקום אחר. כי אפילו בספר הזה, שהוא סוג של ספרות בלשית, אתה למד בלי סוף, ובעניין גדול. מעולם לא חשבתי שיעניין אותי לדעת, למשל על גאולוגיה. כן, גדלתי בנגב, ולכאורה יש לי את כל הסיבות המתאימות להתעניין בזה, אבל עד עכשיו, חוץ מהתחביב שהיה לנו כילדים לדרוך על אדמת הלס המבוקעת אחרי הגשם, ולשבור את הקרום הפריך ברגליים - לא התייחסתי לזה מעולם כנושא שאפשרי לי להעמיק בו. וזה אפילו לא הנושא כאן בספר. ובכל זאת. הספר נקרא כולו כמו הרצאה מרתקת במיוחד. אתה קורא/מקשיב ולא מרגיש איך חולף הזמן.
חוץ מהספר "העלמה מקזאן"שכבר דיברנו בו נכבדות, והספר "שבע מידות רעות"המרתק של הסופרת - לא קראתי עדיין ספרים נוספים שלה. מה אתם אומרים? בושה וחרפה, לא? כי אני מוקסמת מהכתיבה שלה כל פעם מחדש. היא כל כך מעניינת ומדייקת. אפילו ברמה של החיריק בא'של אִפשר (עמ' 169), כדי שלא נטעה, חלילה. וזה חשוב. אף פעם לא נזרקים החוצה מהסצנה בגלל משהו שקופץ פתאום לעין.

נסים חברתי משכבר (כן, חברתי. שמה רחל, אבל אני קוראת לה נסים. כמובן שהיא מסכימה לזה.) סיפרה לי פעם על אירוע שהיה לה ולבעלה כחלק ממסיבה עם חברים מהעבודה שלו. כולם נקראו ליקב בנימינה (או יקב זיכרון, לא בטוחה, זה היה הרבה לפני מזמן) לארוחת ערב חגיגית. לפתע נשמעה יריה ונאמר להם שמנהל המקום (ואולי המלצר) נרצח. המקום נסגר ולא נתנו לאיש לצאת. התחילה חקירה. כולם היו לחוצים ומודאגים. לך תדע מתי ואיך זה יסתיים, ולנסים יש שלוש ילדות קטנות (אז) שישנות בבית עם שמרטפית צעירה... מפחיד. רק בהמשך הבינו המשתתפים שזה היה חלק ממופע שנטלו בו חלק. מאז אני מחפשת איפה עושים את המופע הזה. אתם יודעים אולי? זה קצת כמו החידות המדליקות בחדרי הבריחה הצצות במחוזותינו כפטריות אחר הגשם. לא יכולתי שלא להיזכר בזה כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה. לפצח תעלומה. שווה, לא? גם אם אתם לא ממש חובבי ספרי מתח.

גם כאן, כמו בספרים אחרים של מאיה ערד מדובר בעולם האקדמי, על תככיו והתחרותיות שבו. על מי שמלמד במוסד יוקרתי יותר, משיג יותר, מפרסם יותר, נחשב יותר, וגם, ואולי אפילו יותר - על מי שפחות כל אלה. הגיבור המספר, זוהר בר שמו, הוא מהפחות משיגים. גם את מה שיש לו הוא נוטה שלא לפרגן לעצמו. ואם יש שאלה איך לפרש משפט או מקרה, תמיד ישפוט את עצמו כַּאנדרדוג, ככזה שפחות. חלק מזה, מן הסתם, הוא אובייקטיבי. כי אשתו בנפרד, למשל, הנושאת את אותו שם (אך מכונה זואי) מלמדת בקמפוס יוקרתי בהרבה משלו, היא חכמה יותר, בטוחה בעצמה יותר, בכלל, קשה לו להבין איך זכה בה מלכתחילה. "היא צדקה, כמובן. שעות היה יושב ומסכם לעצמו ספרים שלמים, ובסופו של דבר עדיין לא הבין לשם מה בדיוק הוא זקוק לכל זה, איך ישמש אותו במחקר שלו, ובאותו זמן דילגה היא בין חמישה, שישה ספרים, שולחת לעצמה בדואר אלקטרוני שורות קצרות, קצובות, של רעיונות למה שתכתוב בדוקטורט שלה." (עמ' 206). זוהי, במאמר מוסגר, תכונה אדירה ממש בעיני. היכולת הזאת לבטא את הגרעין של התוכן בצורה לקונית וממצה. האנשים שיש להם את זה יושבים בעיני למעלה למעלה.
הוא מגיע למקום מבודד על פי הזמנה של זוג אנשים - יובי ויולי, שביקשו שיבוא להרצות להם ולחבריהם הישראלים על הרומן הבלשי. יובי הוא מן הסתם פרופסור שגם הצליח להוציא מים מן הסלע או, אם לקרוא לילד בשמו, כסף מהמקצוע. הכל אפוף מסתורין. המון שאלות נשאלות. מה קרה לאשתו הראשונה של יובי? למה נקרא דווקא זוהר להרצות ולא אשתו? למה המקום היפה והפסטורלי הזה כל כך אלמנטרי ברמת הנוחות שלו?
לאט לאט אתה נשאב. רוצה לקרוא כל עמוד אבל גם לא רוצה שהספר יסתיים. הספר משובץ בהמון סיפורי מתח קלאסיים (אגתה כריסטי, הרקול פוארו, שרלוק הולמס...) כמו הפתעות קטנות ומתוקות. כיף בפני עצמו. אבל בעיקר, יותר מהכל זהו ספר שמסתכל עליך במבט אינטליגנטי בגובה העיניים ומלטף לנו את האגו תוך כדי. אל תאמינו לי, תבדקו לבד. כדאי לכם. יודעים מה? אם בעבר שאלתם אותי אם אני מכירה ספרים ששווה לקרוא פעמיים? אז הנה לכם אחד כזה.

כריסטופר מורלי ידידנו זכור לטוב מפרנסוס על גלגלים, שהזניק את כוכבה של הוצאת זיקית עליה השלום, וכיכב ברשימות רבי המכר יותר מ-100 שבועות. בינינו - בצדק. זהו ספר שכל כך הרבה נכתב עליו, והיה כזה כיף לקרוא אותו - אין מה להכביר מילים על זה כאן. כביבליופילים אדוקים, בטח גם אתם קראתם.

אז עכשיו יש לנו כאן עוד מעדן ספרותי חמוד ביותר, של אותו סופר, עם ההומור האנגלי המדליק כמו, למשל, אם אתם זוכרים, שראינו בסדרה בטלוויזיה שהיתה מזמן - Yes, Prime Minister, וגם ב"מישהו מטפל בך"? זוכרים? זה סוג ההומור.

זהו ספר קלאסי משנת 1920. הוא מוקדש ל"קתלין האמיתית". הסופר כבר מזמן ישן מתחת לכוכבים, אבל ההומור שלו נשאר לטובתנו ומפניק אותנו בכיף.

מדובר ב"עקרבים" - חבורת סטודנטים מאוקספורד. והם ממש סטודנטים. על כל מה שמשתמע מכך. מכינים את העבודות בדקה ה-90 או, אם מסתייע - גם לאחר מכן. מעשה קונדס הוא השם האמצעי של כל אחד מהם. כן, גם אנחנו היינו פעם כאלה, לא ככה?

עכשיו, הם מוצאים מכתב שנשר מספר, מכתב שנשלח מקתלין אל ג'ו. והמכתב ממש מוצא חן בעיניהם, ברמה שהם מחליטים להתחרות על ליבה של קתלין, למרות שאינם יודעים מיהו אותו ג'ו שאליו נשלח המכתב, וכמובן גם לא מיהי קתלין. זהו. לא מספרת לכם יותר, סתם תכעסו עלי. חבל לקלקל. הספר קצרצר, (115 עמודים בלבד), אז קחו לכם שעה של נחת, ליד תה עם חלב, בספל עם תחתית (כמובן...) ותיהנו.

תשע נשמות היא הוצאת ספרים איכותית ששווה מאד לראות מה יוצא מתחת ידיהם. בעולם אהבו רבים עוד הרבה לפני כן את הקסם שמייצר הסופר בספר הזה, כמו שתראו למטה. אז למה שלא תרויחו גם אתם?

הבשורות הטובות, מבחינתי, הן שכפי הנראה יש המשך לספר הזה. כמובן שזהו מידע בערבון מוגבל, שכן על השוודית שלי, כבר סיפרתי לכם, אין הרבה קופצים. אבל ראיתי תמונות של עוד ספר מפרי עטו של הסופר המאד שווה הזה, ובו מככבת אחת הדמויות שמופיעה בספר שלפנינו, בריט-מארי שמה. (זה לא כמו משה כהן, אתם יודעים, שהוא שם שיש רק אחד כמוהו...) כך שאם יירצו האנשים הנכונים במקומות הנכונים לתרגם גם את ההמשך, בודאי נצא נשכרים. גם בגב הספר כתוב שהספר הזה הוא שני מתוך שלושה.

על איש ושמו אובה כבר דובר פה, וגם בכל מקום שמסתובבים בו שוחרי ספרים שפגשתי. גם אני כתבתי עליו, אם כי, עלי להודות, מגיע לו יותר ממה שכתבתי. אז אין להתפלא ששמחתי עד בלי די כשהגיע הספר הזה. זהו ספר אחר לגמרי, אם כי ההומור האיכותי וההארה הרגישה של תכונות אנושיות מככבים גם כאן. הגיבורה הראשית, אלסה, היא ילדה בת כמעט שמונה. יש לה הורים גרושים שלכל אחד מהם יש בן זוג חדש. אמה של הילדה בהיריון והיא מצפה להולדת "חצי" (כך נקרא הילד ע"י אחותו). הילדה היא חריגה, או, כפי שמגדירה אותה סבתה - מיוחדת, והיא זוכה להתעללויות וכאפות מצד חבריה לבית הספר. הסבתא היא דמות שנלקחת לעיתים קרובות למשטרה בשל התנהגותה הלא-נאותה. יש לה הרבה על מה לבקש סליחה, אבל גם הרבה מאד דברים שנזקפים לזכותה המבורכת. לסבתא הזו, שהיא רופאה כירורגית, ועומדת למות מסרטן, יש כללי התנהגות שונים מהמקובל, והיא משאירה לנכדתה האהובה את המשימה להפיץ מכתבי התנצלות שכתבה, לאנשים שהיא רוצה שאלסה תתחבר אליהם לאחר מותה. העלילה מתפתחת ככל שמכתבים נוספים נמסרים וחושפים את כאביהם של הנמענים. במקביל נחשפת אישיותה המקסימה של הסבתא, אישיות מן הסוג שהיינו רוצים בסביבתנו הקרובה.

גילוי נאות - זהו ספר שדי נקטל ע"י "הארץ". אני בד"כ מעריכה את הכותבים שם, אבל הפעם אני רוצה לצאת חוצץ. כי יש כאן הומור מקסים, יש פנטסיה של אגדות שהיא מופלאה, בעיני, וכן שיקוף של בעיות יומיומיות של ילדה חכמה במיוחד, שהיא דיירת מכובדת בבניין של אנשים שהם מיוחדים אף הם, ושאומרת בתבונה עמוקה את מה שכתוב על הלוח באותיות קידוש לבנה - ובכל זאת אף אחד לא רואה. התמהיל של האגדה והמציאות, השימוש בדימיון לצורך הבנת העניינים שקורים, מאד דיברו אל ליבי. אני רוצה לשתף אתכם כאן בכמה כפתורי חן שמשובצים בעלילה, והם באמת קומץ מזערי ממה שיש בספר הזה.

"וסבתא לא אוהבת שאנשים טוענים שהיא ממציאה דברים, היא מעדיפה את המונח המתנשא פחות "מאתגרת את המציאות"..."עמ' 21

""אתם יודעים של מי זה?"היא שואלת ומצביעה על עגלת ילדים הקשורה למעקה המדרגות מתחת ללוח המודעות. רק כעת אלסה מבחינה בעגלה. וזה מצחיק שהיא ניצבת שם כי אין ילדים קטנים בבניין פרט לחצי, והוא עדיין מתנייד לכל מקום בתוך בטנה של אמא. אך נראה שבריט-מארי לא מעריכה את הרובד הפילוסופי בסיטואציה."עמ' 78

"הוא מבטא את המילה "אהבה"כפי שנהוג לבטא מילים כמו "מוצרי יסוד"או "בורג משולב"."עמ' 218

"אנשים בעולם האמיתי תמיד אומרים שכשמשהו נורא קורה, העצבות והגעגועים וכאבי הלב "הולכים ונחלשים עם הזמן", אבל זה לא נכון. העצב והגעגועים הם קבועים, אבל אם היינו צריכים לשאת אותם על כתפינו לשארית חיינו לא היינו מצליחים לשרוד. העצבות היתה משתקת אותנו. ולכן אנחנו אורזים אותה לבסוף במזוודה ומחפשים היכן להניח אותה.

וזה הייעוד של מיפלוריס, ממלכה שאליה מגיעים נוסעים בודדים מכל קצוות תבל, גוררים אחריהם מטענים כבדים של עצב. זה מקום שבו אפשר להניח את העצב ואחר כך לחזור לחיים. וכשהנוסעים סבים על עקבותיהם הם עושים זאת בצעד קליל יותר, כי מיפלוריס בנוייה כך שהשמש תמיד תאיר את פניך ותהיה לך רוח גבית."עמ' 234-5

הוצאת הספרים פנגוין הוצאת penguinrandomhouse מוציאה ככל הידוע לי רק ספרי איכות קלאסיים, ובכל זאת, היא הוציאה את הספר הזה, שהוא ספר ביכורים. זה כשלעצמו מכובד.

לא כל אחד אוהב ספרים הסטוריים, והאמת, גם אני לא תמיד, אבל הספר הזה מהדהד בי.

אנגליה, שנת 1752, קר, רטוב ואפור. אגנס, נערה בת 17 לא נשואה, עובר ברחמה ובבגדיה מוסתרים מטבעות שגנבה. היא גדלה בכפר במשפחה ענייה שאינה יכולה לכלכל את בניה המתרבים. היא יודעת לארוג, וכמובן, יודעת את מלאכות הבית והמשק, כולל טיפול בחזירה שנשחטה. היא מבינה שעליה לברוח כדי לא להמיט קלון על המשפחה. היא נסה ממשפחתה ללונדון, על רחובותיה ועונייה, על האדונים והמשרתים בה. הזונות גם. ברקע, ובדרכה, מתנדנדות גופות של תלויים על גרדומים. והעורבים מחכים שם, מחכים לטרף. פחד גדול. פחד מוות. למרבה הפלא היא מוצאת בלונדון איש מבוגר, ג'ון בלקלוק שמו, שמוכן להלין אותה בביתו, להעסיק אותה בבית החרושת שלו לזיקוקים, ואינו שואל שאלות מיותרות.

מהמסתור הזה היא לומדת את תהליך הפקת הזיקוקים ומוקסמת מהיצירות המופקות בבית המלאכה של מר בלקלוק. זה לא קל לה, אצבעותיה מתמלאות שלפוחיות מהמאמץ, מהחומרים הכימיים המסוכנים, אבל היא מתקדמת ולומדת, גם את המלאכה, גם להכיר את מקומה ומעמדה. תוך כדי היצירה מתנפנף מעליה כל הזמן הפחד, שמא יתגלה הריונה, שמא תתגלה הגניבה, שמא על אחד מעמודי התלייה האלה תתנוסס גופתה שלה, לשמחתם של העורבים.

וכן, גם האיש המייטיב עימה כל כך. גם לו יש סודות משלו. האוירה בספר היא מאד קלאסית , כמו הספרים של אמילי ברונטה, למשל, וכמו אנקת גבהים, כמו רבקה. אני רותקתי. באיזה שהוא מקום, זה סיפור הישרדות, עם סוף מפתיע. זהו לא סיפור מהיר כמו אלה הנכתבים בדרך כלל היום, ההתרחשויות בו נבנות לאט ובכל זאת נשמר חוט דק של מתח ביניהן, השומר על הקורא מרותק לכתוב. מאד אהבתי.

הטבחית של הימלר - פרנס-אוליבייה ז'יסבר

הצרה עם עזים וכבשים - ג'ואנה קאנון

מדריך לציפורים של מזרח אפריקה - ניקולאס דרייסון

הקורא ברכבת של 6:27 - ז'אן פול דידילורן

אחים בדם - אינגבר אמביורנסן

סיפורי חייו של מר פיקרי - גבריאל זוין

כל מה שלא סיפרתי - סלסט אינג

נערים בהירי שיער - קיין נגויין

האיש ששתל עצים - ג'אן ג'יונו

בנים חוזרים - יריב דומני

כולנו יוצאים מגדרנו - קארן ג'וי פאולר

לולי וילוז, או הצייד האוהב - סילביה טאונסנד וורנר

הסיפור של שם המשפחה החדש - אלנה פרנטה

עריסת האויב - שרה יאנג

אנשים קטנים, גיבורים גדולים - ג'יל סימנט

עשר דקות - קיארה גמברלה

מאחורי ההר - מאיה ערד

קתלין (תשע נשמות:8) - כריסטופר מורלי

סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה - פרידריך בקמן

ספר האש - ג'יין בורודייל